לאונרדו דה וינצ’י היה יהודי

ההיסטוריון האיטלקי קרלו וצ’ה ניסה להפריך שמועות על מוצאו הזר של דה וינצ’י, אך מסמך חדש שהתגלה שינה את דעתו

ככל הנראה, לאונרדו דה וינצ’י היה רק חצי איטלקי. אמו, קטרינה, הייתה יהודייה צ’רקסית שנולדה אי שם בקווקז, נחטפה כנערה ונמכרה כשפחת מין מספר פעמים ברוסיה, קונסטנטינופול וונציה לפני ששוחררה לבסוף בפירנצה בגיל 15. זוהי, לפחות, המסקנה אליה הגיע בספר החדש Il sorriso di Caterina, la madre di Leonardo, מאת ההיסטוריון קרלו וצ’ה, אחד המומחים המכובדים ביותר ללאונרדו דה וינצ’י.

הגרסה הרשמית של לידתו של דה וינצ’י היא שזה היה פרי של סטוץ קצר בין עורך הדין הפלורנטיני פיירו דה וינצ’י לבין איכרה צעירה מטוסקנה בשם קטרינה, שכמעט שום דבר לא היה ידוע עליה. עם זאת, במשך זמן רב הייתה תיאוריה מופרכת לכאורה שללאונרדו היו מקורות זרים ושקטרינה הייתה שפחה ערבית. לפני שש שנים החליט פרופסור וצ’ה להרוג את השמועה לתמיד. “פשוט לא יכולתי להאמין שאמו של הגאון האיטלקי הגדול ביותר תהיה שפחה לא איטלקית”, הוא אמר לי. “עכשיו, לא רק שאני מאמין בזה, אלא שההשערה הסבירה ביותר, בהתחשב במה שמצאתי, היא שקטרינה הייתה יהודייה”.

וצ’ה היה האיש הנכון לתפקיד – הוא פרסם אנתולוגיה של כתביו של דה וינצ’י וביוגרפיה בשם “לאונרדו”, שתורגמה למספר שפות, והוא שיתף פעולה בתערוכת הרישומים וכתבי היד של דה וינצ’י במוזיאון הלובר והמטרופוליטן ב-2003.

הוא החל לחקור את ספרו האחרון במהלך שחזור ספרייתו של דה וינצ’י, ושם מצא את המסמך ששינה הכל. הוא מתוארך ל-2 בנובמבר 1452, שבעה חודשים לאחר לידתו של לאונרדו, ונחתם על ידי פיירו דה וינצ’י בתפקידו המקצועי, והוא אקט אמנציפציה הנוגע ל”בתו של יעקב מסוים, שמוצאה מהרי הקווקז”, ונקראה קתרינה. על פי המסמך, נראה כי הבעלים של קטרינה הייתה אשתו של הסוחר העשיר דונאטו די פיליפו, שהתגורר בסמוך לכנסיית סן מיקלה ויסדומיני בפירנצה, ועורך הדין הרגיל שלה לעסקים היה פיירו דה וינצ’י.

התאריך על המסמך מודגש מספר פעמים, כאילו ידו של דה וינצ’י רועדת כשהוא מתקדם לשחרורה של האישה שזה עתה ילדה לו ילד. עבדות הייתה עדיין נהוגה באיטליה של המאה ה-15, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה מאשר באימפריה העות’מאנית. בעיר פירנצה לבדה היו לפחות 1,000 עבדים – ביניהם רוסים, אבחזים, טורקים, סרבים, וכמו קתרינה, גם צ’רקסים מהקווקז. מי הייתה האישה הזאת שילדה את אחד הגאונים הגדולים של הרנסנס?

בחקירתו את סיפורה, התחקה פרופ’ וצ’ה אחר חלק נוסף בהיסטוריה של היהודים. “כשנסעה מרוסיה”, הוא אמר לי, “קטרינה בהחלט עברה דרך חצי האי טאמאן, ליד חצי האי קרים, שנפתח בים אזוב”. חצי האי חב את שמו לדוד מתמאן, מלך ממלכת הכוזרים היהודית שהתקיימה בו לזמן קצר במאות השביעית עד העשירית. “נראה ששרידים מסוימים של ממלכת הכוזרים עדיין היו קיימים במאה ה-15, כאשר חצי האי נשלט על ידי משפחת גיזולפי היהודית הג’נובזית.

האזור נשלט על ידי קונסולים יהודים עד שהאימפריה העות’מאנית שמה לו קץ בסוף המאה ה-15″. רוב ספינות העבדים נסעו מהמושבה הוונציאנית שהושתלה באזוב (אז טאנה) לקונסטנטינופול. משם נוכל לעקוב אחר קטרינה לוונציה, ומשם לפירנצה, לשם הובאה על ידי אדונה החדש, דונאטו די פיליפו, שהכניס אותה לעבודה הן בסדנת הבגדים שלו והן בשירות אשתו. על היותה שפחת מין תעיד העובדה שכבר היו לה כמה ילדים מפיליפו, כאשר בגיל 15 פגשה את דה וינצ’י, עורך דינו של פיליפו, שבתחילה “השאיל” אותה כאומנת לבתו מארי ואז התאהב בה כל כך עד ששחרר אותה מעבדות לאחר לידתו של לאונרדו.

“דה וינצ’י עצמו לא היה זר ליהודים”, אומר פרופ’ וצ’ה. “לקוחותיו העיקריים היו מקרב הקהילה היהודית בפירנצה”. פיירו דה וינצ’י עזב בסופו של דבר את פירנצה למילאנו. קטרינה מתה שם בשנת 1493 וככל הנראה נקברה בכנסיית סן פרנצ’סקו גרנדה, שם צייר לאונרדו את “Verginne delle rocce” כמה שנים קודם לכן. באשר לדונאטו די פיליפו, לאחר מותו הוא נתן את כספו לכנסיית סן ברתולומיאו א מונטה אוליבטו, שעבורה לאונרדו היה מצייר את “הבשורה”. באופן מקרי למדי, הרקע של ציור זה מראה הר דומה מאוד להר אלברוס, הפסגה הגבוהה ביותר של הרי הקווקז. נמל מזרחי די דומה לנמל שבו עברה קטרינה כשהייתה שפחה מופיע גם הוא בציור.

לדברי פרופסור ווצ’ה, “קטרינה בהחלט הזינה את דמיונו של לאונרדו הצעיר בזיכרונות מסעותיה. לצ’רקסים היה מוניטין של אדם לא מאולף, חופשי ופרוע. אני אוהב לחשוב שהיא לימדה אותו את רוח החופש המוחלט שניתן למצוא במחקריו המדעיים והאינטלקטואליים. החופש הנפשי שאינו כבול לדעות קדומות או לסמכות”.