למה לחיות שבייתנו יש מאפיינים שונים מהמקבילים שלהם בטבע? אוזניים שמוטות, פרווה בצבעים עם דוגמאות, זנב שונה, אף קצר יותר, שיניים קטנות? ולמה לא בייתנו נניח דובים? אריות? תנין? או נחשי אנקונדה?
מהו ״סינדרום הביות״.
לפני שנצלול למחקרים, נתזכר רק שדרווין שם לב להבדלים האלה לפני 150 שנה, כאשר הזכיר בכתביו כלבים עם אוזניים שמוטות בעוד שבטבע גם שועלים, זאבים, תנים וכדומה- כולם בעלי אוזניים זקורות. ״זאת חייבת להיות תוצאה של ביות״, כתב. ואכן, במשך אלפי שנים בייתנו בעלי חיים לצרכים שלנו.
כלבים למגוון מטרות, חיות משק, סוסים ואפילו ציפורים ודגים. אחרי אלפי שנים, בעלי החיים שבייתנו, שונים מאד ממקביליהם שנשארו בטבע- מעבר להופעה החיצונית- בעלי החיים שבייתנו ידידותיים יותר (תזכרו את זה להמשך השרשור), מתנהגים באופן ״גורי״ גם בגיל מבוגר, תלויים בנו לחלוטין ועוד.
התופעה הזאת נקראת ״סינדרום הביות״ והיא מציגה למעשה שינוי גנטי במינים מסויימים בהם בחרנו שיחיו לצידנו. למשל צבע ודוגמאות הפרוות של כלבים ששונה לחלוטין מהמקבילים שלהם בטבע, כי אין להם צורך בהסוואה. אוזניים שמוטות, כי אין צורך בשמיעה רגישה, שיניים קטנות יותר שלא צריכות לקרוע בשר ועוד,
הסיבה שלא בייתנו דובים או אריות או נחשי ענק היא מאד פשוטה- חיפשנו את החיות החביבות. בניסוי המפורסם של Dmitry Belyayev ב-1985 הוא הפך שועלי טבע תוקפניים, לשועלי מחמד בתוך 6 דורות. הוא פעם אחר פעם בחר את האדישים לנוכחות אדם וזיווג אותם עם דומים להם. כעבור 6 שנים- לא רק שהשועלים הפכו חביבים, הם היו חייבים לשהות בחברת בני אדם. בני האדם עשו אותו הדבר עם סוסים, חזירים ושלל חיות המשק שלנו. עם הזמן, כשבעלי החיים לא היו צריכים את מנגנוני ההשרדות הטבעיים שלהם- הם ויתרו עליהם וסיגלו מנגנונים גנטיים המתאימים לחיים לצידנו העוברים אצלם מדור לדור.
הבסיס המחקרי לשינוי הגנטי הזה מגיע מכיוונו של החוקר Richard Wrangham ותאוריית ״הרכס העצבי״ (neural crest theory), שהיא קבוצת תאים שמתפתחת בשלבים מוקדמים של העובר. במהלך התפתחות העובר הם נעים לאזורים שונים בגוף- לעור, לפנים, לשיניים, למערכת העצבים, וגם לבלוטת האדרנל.
האדרנל- יותרת הכליה, מייצרת ומשחררת לדם הורמונים, בהם גם הורמוני סטרס, שרמתם נמוכה אצל בעלי חיים מבוייתים. האדרנל, לטענת Wrangham, היא המפתח לסינדרום הביות. למשל- בבעלי החיים המבוייתים, פחות מתאי הרכס העצבי מגיעים לעור וכך נוצרת תבנית של כתמים.
פחות מהתאים הבונים את הסחוס באוזניים ובזנב מגיעים ואז מתקבלות אוזניים שמוטות וזנב קטן או מתעקל. אותו דבר יוצר אף קטן, שיניים קטנות וגולגולת קטנה, והכל- בהשוואה למקביליהם בטבע- הלא מבויתים. וככה, התמקדות האדם בתכונה אחת בלבד, ׳חברתיות׳, גרמה בעקיפין לסינדרום הביות כולו.
אבל האם ביות יכול להיות רק בחברת בני אדם? לפי ההשערות, קופי הבונובו והשימפנזים התפצלו מהאב המשותף וחיו בנפרד ב-2 טריטוריות נפרדות. השימפנזים נאלצו להילחם עם הגורילות (פירות ושטח) ולבונובו לא היו אוייבים. השימפנזים היום ידועים כאלימים (פה בתמונות), בעוד שבונובו- ההפך הגמור.
התכונות של הבונובו מזכירות תכונות של ביות, וזה עזר להם להעמיד צאצאים שגם הם, עם אותו אופי רגוע וחברותי, בדיוק כמו בעלי החיים שנמצאים בחברתנו. ההשערה, של ״ביות עצמי״ והחביב שורד (פחות מלחמות-פחות מתים), טעונה מחקרים נוספים- אבל היא השערה מעניינת לאחת מהתופעות הכי מרתקות בטבע
מחקרים:
National Library of Medicine – הספרייה הלאומית לרפואה
מיותר לציין שאתה צולל לעומק,הנושאים שלך תמיד מעניינים. בתור אחד שיש לו בית מחסה לבעלי חיים (חלקן חיות בר) כמובן שחיות הבר נמצאות במרחב טבעי לעומת החתולים והכלבים שלנו במחסה. אפשר לראות את הסתגלות הדביבונים ואיך הדור החמישי מנסה ליצור קשר וחיבה למרות שהם עדיין נחשבים לחיות בר. וכל זאת למרות שלא נעשה נסיון הכלאות כגון השועלים.
ברוכים הבאים לכוורת. מאמר מאוד מעניין, קראתי בשקיקה, תודה.
מודה, למדתי משהו שלא ידעתי לגבי התפצלות השימפנזים מאב משותף אי לקיומו של הבונובו. לומדים 🙂
לגבי אריות או זוחלים כגון אנקונדה אני מתאר לעצמי שאנחנו פשוט מפחדים מהם. תת הכרתית אפילו הרעיון מלחיץ. לביית בעל חיים גדול או חזק ממך שאתה למעשה גם הארוחה?
נכון. היינו שמחים להשתמש באריה כחיית שמירה אבל לאף אחד לא היה את האומץ בתחילת הביות לנסות לעשות את זה. בחרנו בחיות מהן פוטנציאל הנזק הוא הכי נמוך.
בחרנו אוכלי עשבים או שורשים למעט כלבים.
בשכל 🙂
בדיוק 🙂
אבולוציה! מתאימים את עצמם לסביבה. להבדיל מאבולוציה מומצאת. מעניין.
מעניין מאוד, תודה.
מאמר יפה, גורם לך לחשוב.